פרק 11 — PNP מותאם: מה נחשב באמת לתנועה חיובית?

PNP הרגיל מודד את חלקה של התנועה החיובית מתוך כלל התנועה כאשר נקודת הייחוס היא אפס.

אבל מבחינה כלכלית אפס אינו תמיד הרף המתאים. כאשר קיימת ריבית, תשואת סף או חלופה אחרת, אפשר לבחון כל תשואה תקופתית ביחס לקו הייחוס במקום ביחס לאפס.

כך מוגדרים הרכיבים המותאמים:

P_adj = Σ max(LRᵢ − Bᵢ, 0)

N_adj = Σ max(Bᵢ − LRᵢ, 0)

ומתוכם:

PNP_adj = P_adj / (P_adj + N_adj)

גם ב־PNP המותאם הערך 0.5 הוא נקודת איזון, אך כעת מדובר באיזון בין התנועה שמעל קו הייחוס לבין התנועה שמתחתיו.

כאשר הריבית משמשת כקו ייחוס, המדד מכניס למדידה את עלות ההזדמנות של ההון. ככל שקו הייחוס גבוה יותר, נדרשת מן ההשקעה תנועה חזקה יותר כדי להיחשב חיובית ביחס אליו.

קו הייחוס אינו חייב להיות ריבית. הוא יכול להיות כל תשואת סף מוגדרת המתאימה לשאלת המחקר או למשקיע, בתנאי שהנכס והייחוס נמדדים באותה תקופה, באותה תדירות ובאותה שפת תשואה.

כאשר קו הייחוס שווה לאפס, PNP המותאם חוזר בדיוק ל־PNP המקורי. לכן מדובר בהרחבה של אותה מערכת ולא במדד מנותק ממנה.

כמו מדדים היסטוריים אחרים, גם PNP מותאם יכול לשמש לא רק לתיאור העבר אלא גם לחיפוש דפוסים במבנה התשואה. אנחנו בוחנים האם דפוסים כאלה נוטים לחזור על עצמם, ומתוך כך מנסים להפיק מידע שעשוי לסייע בהערכת העתיד. אין בכך הבטחה שהדפוס יחזור, ולכן שימוש בו כאינדיקטור מחייב בדיקה אמפירית קדימה בזמן.

בפרק הבא נראה ש־PNP הוא רק דרך אחת לתאר את היחס בין P ל־N. אותה מערכת מבנית ניתנת לתיאור גם באמצעות LRB ובאמצעות Edge — שלוש שפות שונות לאותו DNA של התשואה.