פרק 35 — חוקת ההשקעה האישית: אין בורסה אחת

פרק הסיום אינו מוסיף מודל חדש, אלא מחזיר את כל מה שנבנה אל האדם שמקבל את ההחלטה. חוקת ההשקעה האישית מתחילה במטרת הכסף, באופק ובנזילות, ובוחרת את השופט שבאמצעותו המשקיע מגדיר הצלחה; היא קובעת את רמת החשיפה שאפשר לא רק לחשב אלא גם לשאת בזמן דרופ, ומנסחת מראש מה מפעיל אותנו — ובעיקר מתי איננו פועלים. אין הכרח שכל ההון יעבוד באותה דרך: אפשר לשלב צבירה שוטפת בחשיפה קבועה, ליבה ארוכת טווח, וחשיפה משתנה מבוססת כלל שנבדק, כשלכל חלק תפקיד משלו. חשוב להבחין בין שינוי חשיפה לבין הוספת הון חדש — קנייה חודשית שנשארת חשופה במלואה היא עדיין חשיפה קבועה. קנייה הדרגתית בדרופ אינה ניסיון לזהות את השפל, אלא דרך שבה כל מנה הנכנסת מתחת ל־H1 מתחילה את דרכה ממחיר נמוך יותר. כלל VE יכול להיבנות ידנית, באמצעות אלגוריתם או ממודל למידת מכונה, אך בכל המקרים חלים עליו אותם גבולות של Backtest, חץ הזמן, עלויות ומעקב, ושאלת ניצול ההתמדה נותרת אמפירית. חוקה טובה קובעת גם מתי לא לשנות, מבדילה בין שינוי אמיתי באדם או בהנחות לבין תגובה לכאב זמני, ונשארת פשוטה מספיק כדי לחיות איתה. ומעל הכול היא זוכרת שגם ה"אני" משתנה, ולכן היא הסכם בין האני של היום לבין האני של מחר. השוק הוא אותו שוק; האדם שמולו הוא שקובע איזו משמעות תהיה לו.

כאן מסתיים חלק ז — "ממדידה להחלטה", וכאן מסתיים הספר "אני והבורסה".